חמשת שלבי האבל

בתום 4 חודשים של נחת בבית עם נועה, חזרתי לעבודה במרץ מחודש. מה שחיכה לי כקבלת פנים חמה, היתה משמרת סוערת למדי עם סוף עגום של פטירת תינוקת קטנטנה. ההתמודדות של משפחה עם פטירה של תינוק היא תמיד קשה מאוד. בפוסט הזה אעסוק קצת בשלבי האבל, כפי שתיארה אותם אליזבת קובלר רוס. נזכיר גם את היכולת שלנו לברור מילים נכונות שמקלות על המשפחה ולו במעט.

מזל טוב! חזרתי לעבודה בהתרגשות ושמחה. האמת שהתגעגעתי מאוד, לעבודה, לאקשן, לפגוש אנשים ולהרגשה שעזרתי למישהו. איזה קבלת פנים חיכתה לי!! במחלקה היה עמוס מאוד, בכל זאת אוגוסט:)

בלי זמן מיותר להתאקלמות ניגשתי מייד לעבודה. התורנית המסכנה תיזזה בין התינוקות הכי פחות יציבים וניסתה לייצב אותם ולכבות שריפות. 2 תינוקות שכבו אחת ליד השניה והיו במצב הכי קשה. הרופאה בילתה את רוב הלילה בחדר שלהם למרות הפעילות הנוספת במחלקה. הם היו בטיפול של האחות הכי ותיקה ומיומנת של הלילה.

אחת התינוקות, שהתחיל אצלה דימום ריאתי שלושה ימים קודם והמשיכה להתדרדר, היתה צריכה מנות דם. הרופאה התקשרה להזמין את אמא לבדיקות דם כדי שיוכלו להצליב מנה מתאימה לילדה (נוגדנים מאמא נמצאים בדם של התינוקת עדיין). מדובר היה בתינוקת קטנה ששוקלת 730 גרם. היה קשה להסתכל עליה, היא היתה אפורה וקטנה ומוקפת מכשירים ולבד שם בתוך הבלגן. ראו שהיא סובלת.

היא קיבלה המון טיפולים כל הלילה (מנות דם, טסיות, דריפים אנטיביוטיקות) עד שבשעה שש וחצי הרופאה יצאה לכמה דקות. על המזל (בעיקר החוסר מזל), בדיוק באותו רגע נכנסה האמא להביא חלב שאוב. בדיוק באותו הרגע התינוקת גם הורידה דופק ל20. האמא התחילה לצרוח. כולם התחילו לרוץ, התחילו עיסויים, אדרנלין ואמא צורחת… נראה לי שהאמא כעסה וחשבה שנטשו את התינוקת שלה ושאף אחד לא שמר עליה, אבל אני עדה! הרופאה והאחות עמדו ליד המיטה שלה כל הלילה ולא זזו.

הבאתי לאמא כסא לדלת של החדר, ישבתי לידה וחיבקתי אותה. אחות אחרת רצה לחפש את האבא, שבכלל ישן במקום אחר בבית החולים. כשהאבא הגיע הוא לא העיז להכנס, הוא עמד בחוץ וקרא לאשתו לצאת. ממש לא הבנתי אותו. גם אם קשה לו לראות את התינוקת איך הוא משאיר את אשתו במצב כזה ויוצא?

האמא המשיכה לצעוק "תעשו הכל! תצילו אותה, היא תחיה!" – הכחשה. אני תוהה אם היא באמת לא הבינה את המצב מתחילת הלילה? אולי הרופאה לא השתמשה במילים "יש סיכוי שהיא תמות"?/ "אנחנו חוששים לחייה". הסברתי לאמא שהצעקות מפריעות לצוות לעבוד והיא קצת הנמיכה את הקול. אחרי כחצי שעה של עיסויים ואדרנלין הצוות החליט, שהגיע הזמן לתת לילדה למות בכבוד. הם הבינו שאין עוד משהו שאפשר לעשות.

הרופאה אמרה לאמא שכבר עשינו כל מה שאפשר, האמא לא רצתה לשמוע "רק עוד כמה דקות" – מיקוח. האחות דווקא היתה נחושה יותר להציב לאמא את האמת "אין עוד משהו לעשות, התינוקת נולדה 15 שבועות מוקדם וקיבלה כל עזרה שהיה אפשר לתת לה, מספיק". כמה קשה להגיד להורים שהתינוק שלהם הולך! . אמא עדיין לא קיבלה את זה אבל אמרתי לה "זה זמן יקר, כדאי לך להכנס להפרד", זה דווקא כן שכנע אותה. היא הפסיקה לצעוק ונכנסה ליד התינוקת. כיבו את המוניטור ושמו פרגוד כדי שיוכלו להיות לבד.

כשסיימתי את המשמרת כמה דקות אחר כך, נכנסתי להפרד. האמא היתה שם לבד, בשקט של דכאון. שאלתי אותה אם יש לתינוקת שם והיא אמרה שלא. שאלתי אם היא רוצה לתת שם? היא לא ענתה. קראתי "קריאת שמע" ו"יושב בסתר עליון"- מנוסח תפילה ליד הנפטר. אני תוהה אם זה עזר לאמא ואם היא רצתה שאני יעשה את זה. היה נראה שזה כן היה לה חשוב. בסוף אמרתי "ברוך דיין האמת" והיא עשתה מן "כן" קטן עם הראש. זה סימן לי שהיא כבר לא מתכחשת. היא עברה ל"קבלה".

לקחתי את החלב ששאבתי לנועה מהמקרר. הלכתי הביתה לתינוקת המתוקה שלי עם לב גועש והמון קושי. איזה קונפליקט עצום, בין האובדן והעצב שעכשיו חוויתי, לשמחה והצחוק בבית שלי.

מקווה שהמשמרות הבאות יהיו קצת יותר שמחות