חווית האשפוז בעיניים אחרות

כצוות עמוס ואפילו שחוק לעיתים, אנחנו עלולים לראות בחולים שלנו ומשפחותיהם כלחוצים, טרחנים או אפילו ממש כמטרד. "אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו" הפך עבורי למוחשי בתקופה האחרונה והאיר לי נקודות חדשות וחשובות בהסתכלות על המטופלים שלי.

בתקופה האחרונה זכיתי לחוות את בית החולים שבו אני עובדת מספר פעמים מהצד המטופל במקום מהצד המטפל כהרגלי. החוויה הראשונה בסדר הכרונולוגי היא לאחר ניתוח של מישהי יקרה לי מהמשפחה, לאחר הניתוח היה סיבוך קטן. הייתי אחרי משמרת לילה, לבד ליד המיטה כל היום, בתחילת הריון ולא אכלתי כלום 12 שעות מרוב דאגה. כשנפל לה לחץ הדם והיא הקיאה דם קראתי לאחות בהיסטרי, והיא בנונשלנטיות אומרת שהיא עוד מעט תבוא וממשיכה לקרוא ספר.

אכפתיות

נכון, זה לא היה עניין של חיים ומוות, אפילו לא קרוב לכך. אבל כשאתה שם לצד החולה שאתה אוהב, הפרופורציות שלך אחרות והסבלנות, פשוט לא קיימת. תחושת אכפתיות וזמינות מצד הצוות היא מאוד חשובה. הספר לא יותר חשוב מהחולה. בתור אחות, אני מבינה שאי אפשר להיות בלחץ על החולה כמו המשפחה שלו, אחרת נישחק ולא נעמוד בעומס. אבל, יש דרכים רבות להפגין אכפתיות ולתת תחושת זמינות והשתתפות.

התחשבות

חוויה נוספת שזכורה לי מיום השחרור של נועה, היא הזמנה של כל יולדות הביות לבדיקת רופא לתינוקות לפני השחרור באותה שעה. עמדתי בתור של 10 יולדות עם התינוקות שלהן ורק חלמתי על המיטה, לשבת ולנוח. התמזל מזלי, בהיותי "פרסונל", הוקפצתי על ידי הרופא לתחילת התור, למרות מחאותיה של האחות. אם הייתי מחכה לתורי זה היה לוקח שעה בערך. אולי אני לא בסדר שנתתי לפרוטקציה לעבוד בשבילי. ואולי זה לא בסדר להזמין את כולם לאותה שעה במקום לחשוב על כך שיולדות לא צריכות לעמוד בתור במקום לנוח?

מקצועיות ואיכות הטיפול

השבוע, בעקבות אשפוז ארוך של בת משפחה אחרת שמאוד יקרה לליבי שמתי לב לאבסורד נוסף. רוב בתי החולים בארץ הם בתי חולים אוניברסיטאים. המשמעות היא שהחולה מגיע למיון בערב ויכול לחכות כמעט 24 שעות עד שיפגוש ברופא בכיר המכיר את המחלה שלו. החולה הזו חיכתה בתור 3 שעות ופגשה סטז'ר, אחרי שהסטז'ר בדק אותה, הוא הכניס אותה לחכות בתור למשך עוד שעתיים כדי לפגוש את המתמחה שיחליט על אשפוז. למחרת בבוקר היא המתינה עד שעה 11 לבדיקת מתמחה אחר ועוד שעתיים לבדיקת רופא בכיר.

הרופא הבכיר היה היחיד שידע מה יש לה ויכל לאמר לנו את משך האשפוז הצפוי. לא שאני מזלזלת חס ושלום במתמחים, גם אני עברתי שלבי הכשרה שונים. רק שהיא נפלה על מתמחים שהתחילו לא מזמן ולא הבינו בבעיה הזו. ובינתיים, משפחה שלמה לא יודעת איך להיערך לאירוח לשבת, עזרה בבית, לכמה זמן אשפוז צפוי ומה להגיד למקום העבודה שלה. זה קצת מוזר. לא? אדם פונה לבית חולים כדי לקבל אבחנה וטיפול, לא כדי לפגוש אוסף של אנשים שלא יודעים מה לעשות איתו ורק מבקשים ממנו להמתין לרופא אחר.

מידע

אנחנו לא מבינים את ההשלכות הרחבות שיש למעגל שסביב המטופל שלנו ולכן אנחנו בונקרים במידע. אני לוקחת על עצמי להשתדל. יכעסו עלי מי שיגידו שזה לא תפקיד האחות, אפשר לפחות לאמר למשפחה "לא פחות מחמישה ימים אשפוז כי הוא עדיין עם קפאין" "לא פחות משבוע בגלל גיל ההריון" "לא פחות מיומיים כי הוא עשה הפסקת נשימה בלילה", משהו, כדי לתת להם אפשרות להיערך קדימה. להשתדל, כמה שאפשר, לנסות לראות את הסיטואציה מהעיניים הדואגות של המשפחות והחולים. חסרי סבלנות, חסרי פרופרוציה ומציקים ככל שיהיו, לא היינו רוצים להיות במקומם!