מחלקה במערכה – הלב יוצא ללוחמי הקורונה

בעקבות פוסטים של אחים ואחיות שעובדים בעומס מטורף, שולחת באהבה טיפים קצר ולעניין לעבודה בתנאי עומס. למדתי אותם אחרי המון נסיון בעבודה תחת לחץ ובמצבי חוסר תקינה: איפה נמצאת העזרה? את מי אפשר לגייס במשאבים הקיימים? מה באמת חשוב ועל מה אפשר לוותר? פוסט קורונה 2, מאורלנדו, פלורידה.

בעקבות החלטת משרד הבריאות להסמיך את הסטודנטים לסיעוד שטרם נבחנו במועד אפריל. אמא שלי (זוכרים? מהפוסט אמא סבתא או אחות?) הפכה לאחות בישראל. מזל טוב! תשמרי על עצמך ותעשי חיל!
גם הפוסט הזה מוקדש ללוחמים בחזית הקורונה, האחים והאחיות הגיבורים. 

בעקבות החלטת מעבר פתאומי לחו"ל, אני כרגע נמצאת באורלנדו, פלורידה. כרגע מחפשת עבודה בתור אחות. הכל כאן מושבת בעקבות הקורונה, כולל הראיון שהיה אמור להיות לי למשרה חלומית. אז אם אתם מכירים מישהו או משהו, אתם ממש מוזמנים לעדכן.
בתור אחות פגיה, יש לי המון נסיון בעבודה בתנאי לחץ ובתת תקינה. יש כמה טיפים שעזרו לי מאוד במיוחד בימים הקשים. מקווה שיעזרו גם לכם בימים הקשים האלו.

סדר עדיפויות

נכון, אני לא אצליח במשמרת מטורפת במיוחד לעשות הכל. אבל את מה שקריטי, אני יצליח. נכון, אני אוהבת לעשות מעבר, אני אוהבת שגם כולם יהיו מרוצים. אבל, במשמרת הזו, אני יעשה רק מה שמשאיר את המטופלים שלי בחיים ואי אפשר בלעדיו.

• להחליף סדינים? לא כרגע, הלאה.
• סקשן? קריטי, לבצע. 
• הדרכה? לא קריטי כרגע, הלאה.
• למדוד לחץ דם? חשוב, נבצע. 
• לכתוב רפורט ארוך ומפורט? לא, תכתבי הכי מתומצת שיש. 

לבקש עזרה

במשמרות כאלו, את מרגישה הכי לבד וקורסת בעולם. אבל לפעמים בחדר ליד, יושבת סטודנטית לסיעוד שממש רוצה לעזור, או אחות שבדיוק התפנו לה חמש דקות ויכולה לעזור. או אפילו, האחראית שלך, שלא ידעה שאת במצב הזה ויכולה לפתור את הבעיה מהיסוד. חשוב להגיד "זה גדול עלי, אני צריכה עזרה".

גם אם אין עזרה היום, אם תפרקו ותתלוננו במידה סבירה, זה יעזור להבין שזה זמני, שמבינים אותכם ושאתם באותה סירה יחד עם שאר הצוות. האחדות והחברות שיוצאות מסיטואציות "שדה קרב" במחלקות, הן מדהימות. יש לי המון קשרים וחברויות עם אחיות, שנוצרו בסיטואציות קשות דווקא. ועד היום אנחנו בקשר מיוחד. מה ששובר בעומס, הוא הרגשת הבדידות, אבל אם אם לא מרגישים בודדים, יכולים לעמוד בעומס הרבה יותר טוב.

לרשום

כל דבר שאומרים לך, מבקשים ממך, כל דבר שראית, כל דבר שעובר לך בראש, לכתוב. כדאי למחוק את מה שטופל. כך גם אם לא הגעת למשהו, תוכלי להחליט אם הוא דחוף, להעביר אותו לטיפול של איש צוות אחר, של המשמרת אחרייך או לדווח שלא טופל. תמיד אני מסתובבת עם פתקים ועטים בכיסים ורושמת כל דבר.

לעצור לנוח

לפעמים מנוחה של שתי דקות, לגימה אחת של קפה, או עוגיה שאכלת בעמידה בתחנת האחיות מתחת לשלט "אסור לאכול כאן". יתנו לך כח לסיים את הסיבוב האינסופי במהירות כפולה. קשה מאוד לעצור לנוח כשמסביב הכל טירוף, אבל תזכרי, את תעזרי הרבה יותר למטופלים שלך כשאת מפוקסת ושפויה. 

תיעזרו במטופלים ובמשפחות

זה טיפ חשוב באופן כללי, ובמיוחד בזמני עומס. הסכנה העיקרית בעומס, היא טעויות והשמטת טיפולים או מידע. עוד זוג עיניים עירניות הוא חשוב. בדרך כלל יש מישהו באזור שמסוגל לתקשר, ומועיל מאוד למניעת טעויות.

"זה המטופל x, אנחנו נבצע לו טיפול y בשעה z.אם לא הגעתי, בבקשה תדפוק על הדלת/ תקרא לי/ תצלצל בפעמון. זאת התרופה שלך נגד x, שאתה לוקח בשעה y. נכון?"

ואפילו אפשר להיעזר בהם בדברים טכניים: "חיברנו עכשיו את הבן שלכם לעירוי, קצת לפני שתיגמר השקית, בבקשה תבואו לקרוא לי/ תצלצלו לי". "תודה שבאתם, היום יש לנו ממש עומס, אפשר לבקש מכם להחליף לתינוק טיטול היום/ להאכיל אותו?"

מטופלים ומשפחות אוהבים שמשתפים אותם, הם אוהבים לעזור לצוות שמטפל בהם, והם מרגישים הרבה יותר בטוחים כשאתם נעזרים בהם למניעת טעויות באופן שקוף ולא מנסים להתעלם מהעצות או כועסים משאלות.

אז אם מטופל שואל: "את בטוחה שזו השעה הנכונה לתרופה?" אני עונה "תודה רבה שאתה בודק. אני מראה לך כאן, ברשימה שלי: בשעה כזו נותנים תרופה כזו למטופל כזה. עכשיו שבדקנו שוב אפשר להמשיך"

זה דורש סבלנות של ברזל, אבל זה כבר לפוסט אחר.
ועד אז, תשמרו על עצמכם, בהצלחה לכל מי ששם בחזית

מכל הלב, גילי.