שאלת המליון דולר: כמה הוא שוקל?

השאלה הראשונה שרוב ההורים שואלים אותי, היא "כמה התינוק שוקל?". השאלה מגיעה בלי הרבה הבנת משמעות התשובה, בתזמון פחות מתאים ובצורה אובססיבית מהרצוי. למה זה קורה? האם בארצות הברית המצב הוא דומה? והאם צריך לוותר על השאלה הזו לחלוטין?

כמה הוא שוקל?

זו השאלה הראשונה שההורים שואלים בחדר לידה. זו השאלה הראשונה שהם שואלים כשהם פוגשים באחות בפגיה. מאז ועד גיל שלוש, זה הדבר שהכי מעניין את ההורים. אחוזונים, שבירת עקומות, קצב עליה במשקל, כמה הוא עלה ביחס לאתמול ולשלשום. ההורים מוכנים לדסקס בענייני משקל די הרבה.

יש פתגם ידוע: "לא ניתן לשפר מה שלא ניתן למדוד". ואכן, ברוב המקרים עם תינוקות אנחנו רוצים לראות מגמה כללית של עליה במשקל. אבל לא מייד אחרי הלידה ולא בכל המקרים.

עד כמה זה באמת רלוונטי?

בימים הראשונים לחיים, התינוק יורד כ10% ממשקלו, שזה דבר טבעי וחיובי. ההורים לתומם, חושבים שזה פרט מדאיג. לפעמים נמאס לי לתת את התשובה לשאלת המליון דולר ולראות את הפנים של האמא מתכרכמות. "אוי, הוא ירד במשקל" לכי תסבירי לאישה אחרי לידה, היצור הכי פחות רציונלי בטבע, שאם הוא היה עולה במשקל הייתי דואגת. אז אני מסבירה, ומסבירה ומסבירה…

ועדיין הן מבואסות: "בטוח שהכל בסדר? זה בגללי, אין לי חלב. מה נעשה? אולי ניתן לו תמ"ל? אני ממש דואגת, שניה אני מתקשרת לעדכן את בעלי"

דמיינו עכשיו אימוג'י מיואש עם היד על המצח. ככה אני מולה באותו הרגע.

עד כמה הורים אובססיביים לגבי משקל?

רק כדי להסביר לכם כמה אובססיביים הורים על משקל, קבלו כמה סיפורים, בשינוי פרטים קל, להמחשה:

תינוק בשבוע 32, בילירובין גבוה מאוד, גבולי לצורך בהחלפת דם. הוא מחובר לעירוי נוזלים ותמיכה נשימתית. אבא מגיע לפגיה בפעם הראשונה וחייב תיכף לדעת" כמה הוא שוקל".

או פגית בשבוע 30, אחרי ניתוח להוצאת סטומה וכריתת מעי בגלל דלקת מעיים נמקית, מקבלת כל תרופה שיקיימת לטיפול בלחצי דם גבוליים. הרופאים עכשיו סיימו שיחה שבה הסבירו להורים שהמצב מורכב. הם מציעים להורים לשאול שאלות. ומה יש להורים לשאול כמובן: "כמה היא שוקלת?"

הלילה טיפלתי בתינוק שאמא שלו צפתה שהוא יגיע למשקל המרגש של 2 ק"ג והיא ביקשה ממני להתקשר לספר לה באמצע הלילה אם זה באמת קורה. זה אכן קרה, והיא ממש שמחה להתעורר ב4 בבוקר כדי לשמוע את זה.

למה הורים כל כך עסוקים במשקל של התינוק שלהם?

המשקל הוא דבר שאנחנו מבינים, דבר שאנחנו יכולים לעכל. אנחנו כל יום מתעסקים עם משקלים. אנחנו יודעים את ההבדל בין קילו סוכר ל2 קילו סוכר. לעומת זאת, את המשמעות של שימוש בשרירי עזר נשימתיים, סימני גמילה מקפאין, גדילה בהיקף הבטן או כל בעיה רפואית אחרת, להורים הרבה יותר קשה להתחבר ולהבין. אז הם נתלים במה שכרגע הם מסוגלים לעכל: המשקל. זה סוג של tunnel vision שקורה הרבה לאנשים במצבי לחץ. זה קורה במבחנים, במלחמות, וגם בפגיה.

האם זה שונה בארצות הברית?

אני חושבת שזה קצת פחות אובססיבי בארצות הברית מאשר בישראל, אבל עדיין זה בהחלט קיים. נדמה לי שבתרבות הישראלית מוטיב הדאגה למשקל הילדים מושרש חזק. כולנו גדלנו על "תסיימו בצלחת" "תאכל, תגדל תהיה חייל" "סבתא בשואה היתה שמחה לאוכל כזה" "מי שלא יאכל אוכל, שלא יבקש קינוח". אז בישראל זו היתה שאלה טעונה עם המון חרדה מסביבה. בארצות הברית בהחלט שואלים על המשקל לא פחות באדיקות, אבל עם קצת פחות חרדה.

אז להפסיק לשאול כמה התינוק שוקל?

לא להפסיק. העיסוק במשקל נותן להורים תחושת שליטה. נותן להם משהו שהם מבינים ויכולים להבין כשהוא מתקדם לכיוון חיובי. רק חשוב לזכור שמשקל כנתון בודד לא משקף את מצב התינוק, במיוחד לא בימים הראשונים שאחרי הלידה.

רק בריאות!

מכל הלב, גילי.