מה נשתנה בפגיה הזו – ההבדלים משמעותיים בין העבודה בארץ לעבודה בארצות הברית

הרבה שואלים אותי איך זה לעבוד בפגיה אמריקאית? אחרי תקופה משמעותית בעבודה כאן, העליתי על הכתב כמה הבדלים בולטים שקופצים לעין. בקצב העבודה, עומס העבודה, הצוותים מסביב, המטופלים עצמם, ואפילו מה הם לובשים!

מצד האחות

עומס העבודה הוא בערך חצי מהעומס שהתרגלתי אליו בישראל. כמות המטופלים היא חצי, הפסקת צהריים של חצי שעה היא חובה לצאת. המשמרות עצמן ן משמרות של 12 שעות. חד משמעית יותר טוב למטופלים שיש פחות החלפה בצוות שמטפל בהן. אמנם מסיימים את המשמרת די עייפים, אבל זה חוסך לבוא לעבודה פעם נוספת במהלך השבוע. רוב האחיות עושות 3 משמרות רצופות בשבוע. האחראיות כמעט תמיד נותנות להן את אותם מטופלים, ואז זה הרבה יותר קל. לא צריך להתחיל כל משמרת להכיר תינוקות חדשים, היסטוריה, תרופות וכו'.

לי יש משמרה שלא קיימת בארץ, זה נקרא PRN, "עבודה לפי הצורך". אני מחויבת לתת לבית החולים 2 משמרות בחודש. אבל בפועל, אני עובדת הרבה יותר. אני פשוט אומרת להם מתי אני יכולה והם ושמים אותי בסידור, אם הייתי רוצה, הייתי יכולה גם לעוד 6 משמרות בשבוע. לקחתי את המשמרה הזו כדי שלא אצטרך לעבוד בשבתות וחגים אף פעם.
המשמרות כאן מחולקות לאמצע שבוע בוקר, אמצע שבוע לילה, סוף שבוע בוקר וסוף שבוע לילה. מי שעובדת לדוגמא אמצע שבוע בוקר, תמיד עושה את כל המשמרות שלה רק בבוקר, ובאמצע שבוע. בישראל כולם צריכים לעשות סוף שבוע אבל כן זה צוות אחר.

יש כאן תפקיד לכל דבר: אחראית שיבוץ, אחראית שחרור, אחראית תכנית לימודים, אחראית לרישום זמנים. והעומס יורד מאוד מהאחראית והסגנית.

יש המון עזרה של עובדים פרארפואיים שמקלים המון מעומס העבודה של האחיות. כח העבודה שהכי מקל על עומס העבודה מהאחיות במשמרת ממוצעת, הם צוות טכנאי ההנשמה.

טכנאיות הנשמה

בכל משמרת אצלנו יש 2 טכנאיות הנשמה על כל 30 תינוקות. טכנאיות ההנשמה שלו התמחו בטיפול בפגים. הן מגיעות ללידות יחד עם האחות. ביצוע אינטובציה, לקיחת אסטרופ (בדיקת גזים בדם), חיבור וניתוק תינוק מתמיכה נשימתית,כל אלו יורדים מהגב של האחות. גם לסדר פרמטרים במכונת ההנשמה על פי הוראות הרופא. זה עוד זוג ידיים עוזרות מדהימות, וכיף לעבוד איתן. כשצריך לעשות שינוי תנוחה למונשם, או סקשן או כל דבר שקשור לנשימה, יש לך כתובת זמינה בשטח. 

תחשבו כמה זמן מתפנה במשמרת! כבר לא צריך לעמוד ליד המכונת אסטרופ עד שהיא מסיימת לעשות קליברציה. וכל הזמן שנחסך מהאחות על ביצוע חיבורים למשקפי חמצן חדשים מהקיר ולהוציא את הוופוטרם ולתעד במחשב. 

הציוד

אין מחסור בציוד, לא צריך להתרוצץ לחפש ציוד חצי מהמשמרת לכל תינוק יש חדר משלו עם מקרר משלו, משקל מובנה באינקובטור, משקל טיטולים, מחמם בקבוקים, משאבת חלב, מדחום אישי. בקיצור, עולם אחר. 
אמנם חדרים פרטיים הרבה יותר הגיוני מבחינת מניעת זיהומים, אבל לפעמים זה יכול להרגיש לאחות וגם למשפחות קצת בודד. בפגיות הקודמות שעבדתי בהן, היו חדרים גדולים יותר שהכילו כמה תינוקות. המשפחות תמכו אחת בשניה ונוצרו שם קבוצות מדהימות של חברים לכל החיים. כאן הצוות הוא התמיכה היחידה של ההורים, ולפעמים זה קצת חסר.

הרופאים

העבודה עם הרופאים נהדרת כי יש פי חמש מהם. בשעות לילה יש תמיד רופא בכיר בשטח, וגם אחות מומחית. הרופאים לא קורסים ולא שחוקים. יש להם זמן להקשיב והם מתייחסים ביסודיות לכל פרט שמדאיג את האחיות. פתאום כשאני רואה את הרופאים האמריקאים הנינוחים, אני מבינה כמה הרופאים בישראל הם שחוקים, וזה עושה לי עצוב.  

תרופות

חלוקת תרופות היא ממש מצחיקה, בישראל הייתי יכולה לבלות שעה בממוצע בחדר תרופות במהילת תרופות ושאיבה של כל מיני קוקטיילים. ולפעמים אפילו להכין נוזלים מיוחדים עם תוספות. כאן, כל תרופה מגיעה מוכנה מבית המרקחת. כל מה שצריך לעשות זה לסרוק את הברקוד מול הידון, ולחבר. חיים תותים. כבר התרגלתי להיות עצלנית.

שלא תחשבו שהאחיות כאן לא מתלוננות שהן עובדות קשה. ובמושגים מקומיים, הן באמת עובדות קשה. הן משקיעות בפרטים שבארץ אף אחד לא שם לב אליהם. מצופה מאיתנו לשימת לב לפרטים קטנטנים, למעקב קפדני ולרמה מאוד גבוהה של דיווח והדרכה. 

המטופלים

ההבדל הראשון, שגרם לי לכמעט התקף לב כשנכנסתי לפגיה הוא:
שלא מלבישים כאן תינוקות!!! בישראלים הייתי מלבישה לכל תינוק 2 חולצות, 2 זוגות מכנסיים, ועוד עוטפת אותו ב2 שמיכות וכובע. בשבוע הראשון לעבודה, כל פעם שהייתי פותחת "עטיפה של תינוק" כדי להתחיל "סיבוב" הייתי כמעט צועקת בבהלה, הם משאירים כאן תינוק עם טיטול ופלנל, זהו. במקרה הטוב, הם מוסיפים לו חולצה או כובע, אבל בדרך כלל לא.

כשרואים בסרטים את התינוקיות האמריקאיות, תמיד רואים את התינוקות ערומים ולא היה נראה לי שזה קשור למציאות,. אבל מסתבר שזו בדיוק המציאות והתינוקות דווקא שומרים ככה על טמפרטורת גוף תקינה. ואני אומרת את זה אחרי מדידה כל 3 שעות לעשרות תינוקות.
עד היום אני די מתחרפנת כשאני מטפלת בתינוקות הערומים האלו. אבל נפל לי האסימון שזה אכן נחשב תקין כאן. אחת התיאוריות שלי היא שהמזגן כאן יותר טוב, והבניה לא כוללת אבן ירושלמית או רצפת אבן, והקור לא נושב קור מהקירות והרצפה. אבל זה בהחלט הבדל מהותי. הרבה יותר קל לבצע טיפול עור לעור כשהתינוק ערום. זה עוזר במיוחד להנקה.

עוד הבדלים שקשורים למטופלים עצמם:

אני רואה אחוז יותר גבוה של מטופים בעלי צבע עור שחור, שכבר הוכח שהם תינוקות חזקים ושורדים יותר.
וגם לצערי הרב, אני רואה כאן אחוז יותר גבוה של תינוקות עם תסמונת גמילה. וכל מפגש כזה, הלב פשוט נשבר מהסבל שלהם.

שמות

הבדל נוסף, הוא שלתינוקות ניתן שם כבר בחדר לידה. בישראל, עבדתי עם אוכלוסיה דתית בעיקר וקריאת השם מתבצעת לא לפני הברית (לבנים) או לפני העלייה לתורה שבה אבא נותן שם (לבנות)ץ כלומר, שלרוב התינוקות בפגיה אין שמות. כאן, הם מגיעים כבר עם כרטיס השם מחדר לידה. לא היה לי מושג כמה שזה משמעותי. כשיש לתינוק שם, ההורים נקשרים אליו מאוד בקלות, משתמשים המון בשם שלו, ובכלל זה נותן הרגשה שלתינוק יש כבר ישות ואישיות משלו. 

התכנון

הבדל חשוב נוסף הוא שעל פי הערכה גסה, חצי מהתינוקות כאן הם תוצאה של הריון לא מתוכנן ואפילו לא רצוי. לעומת ישראל, שבו הייתי רגילה לטפל ב99.9% מתינוקות רצויים שציפו וייחלו להם. תינוקות רבים נמסרים לאימוץ, או אומנה כי האימהות צעירות ולא מסוגלות לטפל בהם. יש חלק שמחליטות לשמור את התינוק אבל עדיין אין להן תא משפחתי שמסוגל לקלוט אותו באופן יציב. זה המון ויתור מבחינתן, על חלומות של קריירה ולימודים. חלק נכבד מההורים כאן לא נשואים. או שהם אפילו לא זוג קבוע בכלל. שזה ממש הפוך ממה שהייתי רגילה לטפל בו בארץ. זה אולי נשמע מוזר באוזניים ישראליות, אבל מסתבר שזה משקף מצב עולמי פחות או יותר. החצי השני הם תינוקות רצויים, עם תא משפחתי בסיסי כמו שאני רגילה ומכירה. 

המחיר

בארצות הברית כל דבר שקשור למערכת הבריאות מגיעה עם תווית יקרה ביותר. אנשים יוצאים כאן עם חשבונות הזויים מאשפוז בבית חולים. אמנם אין השלכה על הטיפול, אבל בכל זאת, כשיש תינוק שמבלה בפגיה כמה חודשים, גם עם ביטוח רפואי, המשפחה עדיין יכולה לקרוס תחת החובות רק בשביל לשלם על ההשתתפות העצמית של האשפוז. לצורך השוואה, לידה של תינוק בריא במועד לביטוח של משפחה עם הכנסה ממוצעת יכולה לעלות 20,000$
בישראל קופת חולים משלמת על האשפוז וזה לא יוצא מהכיס של המשפחה.
משפחות ברמה סוציואקונומית נמוכה, לעומת זאת, מקבלים כאן ביטוח רפואי שנקראה Medicare ואז הם לא משלמים כלום.

דקת דומיה להערצת האחיות בישראל

אחרי שהתרגלתי לעבודה בקצב איטי, יסודי ועם המון תמיכה ותנאים, פתאום נופל לי האסימון שהעבודה של האחיות בישרא היא פשוט מצב בלתי אפשרי! מצפים ממך להתמודד עם עומס מטופלים, בלי צוות בלי ציוד בלי רופאים, זה פשוט מתכון בעייתי ומסוכן, הוא מתבטא בהמון שחיקה.

למי מאיתנו לא קרה שהיא יצאה ממשמרת והרגישה את הלב מתכווץ? שהיא באמת דואגת למטופלים, ולא כי מצבם חמור, אלא כי אין מספיק ידיים שיטפלו בהם. אין מספיק עיניים שיעקבו אחריהם, אין מי שיתייחס אליהם כשמפריע להם דברים קטנים. העבודה לא איטית, יסודית ואחראית כמו שהיית רוצה. זה מהדברים שהיו לי הכי קשים בעבודה בישראל. הרבה פעמים הרגשתי שאני צריכה לעשות את המינימום ההכרחי כדי שהמטופלים יישארו בחיים, אבל אין אפשרות להרבה יותר מזה. הרבה משמרות שאת צריכה להתחנן לרופא, לבוא לבדוק מטופל שמתדרדר כי יש לו עוד עשר כאלו.
ולא שזה לא קורה כאן אף פעם, אבל כאן זה סיפור של פעם בחצי שנה, וגם לא באותה רמה.

אז אם את אחות בישראל, תדעי שאת מדהימה, את עושה עבודה של 4 אחיות מכל מקום אחר בעולם, ועדיין שומרת על סטנדרט גבוה ברמה עולמית! מעריצה אותך! ושולחת לך המון כוחות והערכה מארצות הברית הרחוקה.
מכל הלב,

גילי